לשון הרע באינטרנט והוצאת דיבה ברשת: הסרה, איתור המפרסם ופיצוי

עמוד השירות: לשון הרע בפייסבוק ובוואטסאפ: תיעוד, הסרה ותביעה.

לצעדים המעשיים ראו: לשון הרע בפייסבוק ובוואטסאפ: תיעוד, הסרה ותביעה

פוסט שקרי בפייסבוק, ביקורת מומצאת בגוגל, תגובה אנונימית בפורום, סרטון מזויף — כל אלה נכנסים לאותה מסגרת משפטית אחת. השאלה המעשית אינה ״האם החוק חל על האינטרנט״ אלא באיזה סדר פועלים: מה שומרים, ממי דורשים, ומה אפשר לבקש מבית המשפט.

למה ״באינטרנט״ לא משנה את הדין

חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 נכתב ב-1965, אך הגדרת הפרסום שבו רחבה דיה כדי לכסות כל מדיום. סעיף 2(א) קובע שפרסום הוא ״בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר״ — ניסוח שמכסה בלי קושי פוסט, תמונה, ממ, הקלטה או סרטון שנוצר במחשב.

שימו לב לפסקה (2): די בכך שהכתב עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. הודעה בקבוצת וואטסאפ, תגובה בפרופיל סגור או ביקורת שממתינה לאישור — כולן עומדות בתנאי. צילום מסך אחד שמראה קורא נוסף מספיק כדי להקים את יסוד הפרסום. מכאן שכל טיפול מתחיל בשימור הראיות, ורק אחריו בבחירה בין דרישת הסרה לבין הליך — שני המסלולים של הגנה על שם טוב ולשון הרע.

שאלה על המקרה שלכם? כתבו בוואטסאפ · 050-431-3155

הוצאת דיבה באינטרנט: האם זה שונה מלשון הרע?

לא. ״הוצאת דיבה באינטרנט״ אינה קטגוריה משפטית נפרדת: זהו כינוי עממי לאותה עוולה. ״פרסום״ לעניין החוק הוא בכל אמצעי (סעיף 2(א)), ואותם סעדים, הגנות ותקרות פיצוי חלים גם על פרסום ברשת — ופירוט מלא שלהם מרוכז במדריך הסכומים והראיות בתביעת לשון הרע.

מי אחראי: הכותב, המשתף והפלטפורמה

ברירת המחדל היא אחריות מי שכתב. סעיף 7 לחוק מגדיר את הפרסום כעוולה אזרחית שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובכללן הכללים בדבר מעוולים במשותף — ולכן ניתן לצרף גם מי שתרם לפרסום.

לגבי הפלטפורמה התמונה שונה ממה שמניחים. סעיף 11 מטיל אחריות מיוחדת על ״אמצעי תקשורת״, אך סעיף 11(ג) מגדיר את המונח באופן מצומצם: עיתון וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור. רשת חברתית אינה נזכרת בהגדרה, ואין בחוק הישראלי הסדר כללי של אחריות מתווכים. התוצאה המעשית: תביעה שמכוונת ראשית אל הפלטפורמה ולא אל הכותב מתחילה מעמדה חלשה. סעיף 12 מרחיב אחריות למחזיק בית דפוס, למוכר ולמפיץ — ורק אם ידעו או היו חייבים לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.

לגבי שיתוף: כל הפצה נוספת עשויה להוות ״פרסום״ בפני עצמו לפי סעיף 2, ובצדה גם ההקלה שבסעיף 19(1) — בית המשפט רשאי להתחשב לטובת הנתבע בכך שהדברים היו חזרה על מה שכבר נאמר והוא נקב במקור שעליו הסתמך. אין בכך חסינות, אך יש בכך הבדל בסכום.

המפרסם אנונימי — מה באמת אפשר לעשות

זו הנקודה שבה נכתבים הכי הרבה דברים לא מדויקים. בית המשפט העליון קבע ברע״א 4447/07 רמי מור נ׳ ברק אי.טי.סי (2010) שבהיעדר הסדר חקיקתי ייעודי אין לבית המשפט סמכות להורות לספק גישה לאינטרנט או לאתר לחשוף את זהותו של גולש אנונימי לצורך תביעה אזרחית, והפנה את ההסדרה למחוקק. חוק איסור לשון הרע עצמו אינו כולל סמכות כזו בשום סעיף.

מה כן עובד בפועל: פנייה לפלטפורמה לפי נהלי הדיווח שלה, שלעיתים מסירה תוכן שמפר את תנאי השימוש בלי קשר לדין הישראלי; תלונה במשטרה כשהפרסום מגיע כדי עבירה — למשל עבירת סעיף 6 לחוק (פרסום בכוונה לפגוע לשני בני אדם או יותר, שדינה מאסר שנה), הטרדה, או עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981; וכן איסוף ראיות שמצביעות על זהות הכותב מתוך הפרסומים עצמם. בקובלנה פלילית פרטית לפי סעיף 8 לחוק יש לנקוב בנאשם — ולכן גם היא אינה פותרת את בעיית הזיהוי.

הסרת הפרסום: מה בית המשפט מוסמך להורות

סעיף 9 לחוק מסמיך את בית המשפט, נוסף על כל עונש וסעד אחר, לצוות על איסור הפצה או החרמה של עותקי הפרסום, ועל פרסום תיקון או הכחשה, או פרסום פסק הדין — על חשבון הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט. סעיף 10 מוסיף אפשרות לצו ביניים: הודה הנתבע שמקצת הדברים אינם אמת, רשאי בית המשפט להורות על פרסום תיקון עוד לפני פסק הדין.

סעיף 17 רלוונטי כשהפרסום נעשה באמצעי תקשורת: דרש הנפגע בכתב לפרסם תיקון או הכחשה, ואלה לא פורסמו בכותרת מתאימה, במקום, במידה ובהבלטה שבהם פורסמה לשון הרע ותוך זמן סביר — לא תעמוד לעורך ולאחראי הגנת תום הלב. סעיף 25א מוסיף חובת עדכון: פורסם שנפתחה חקירה או הוגש כתב אישום, והתיק נסגר או שהאדם זוכה — יש לפרסם את ההחלטה העדכנית לפי דרישה בכתב.

הסדר הנכון בפועל: תיעוד → דרישת הסרה בכתב עם מועד ברור → דיווח לפלטפורמה במקביל → ורק אז הליך. דרישה שנדחתה היא ראיה שמשפיעה על הסכום; דרישה שנענתה חוסכת את ההליך כולו. ראו גם: לשון הרע בפייסבוק ובוואטסאפ.

ביקורות עסקיות: היכן עובר הקו

ביקורת שלילית אינה לשון הרע. סעיף 15(6) מגן במפורש על ביקורת בתום לב על יצירה או על פעולה שהנפגע עשה בפומבי, וסעיף 15(4) על הבעת דעה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי. עסק שפתח את שעריו לציבור חשוף לביקורת על השירות שנתן.

הקו עובר בין דעה לבין טענת עובדה. ״חיכיתי שעה והמנה הגיעה קרה״ — תיאור חוויה שניתן לאמת. ״ראיתי מכרסמים במטבח״ ללא ביסוס — טענת עובדה חמורה שניתן להפריך, וכאן נכנס סעיף 16(ב)(2): אם הדבר לא היה אמת והכותב לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, קמה חזקה של חוסר תום לב.

לעסק שנפגע יש שיקול נוסף שאינו משפטי: הליך מפרסם את הביקורת. לעיתים תגובה עניינית ומתועדת מתחת לביקורת עושה יותר מכל מכתב. לצד השני יש שיקול מראה: מי שמשיב לביקורת בהאשמה נגדית עלול להפוך בעצמו לנתבע. ראו גם: ביקורת שקרית בגוגל על העסק. ולמי שקיבל מכתב התראה בגלל ביקורת או פוסט: ההגנות והצעדים הראשונים.

ראיות — מה לשמור, ולפני מה

פרסומים נמחקים, וחשבונות נסגרים. מה שנשמר לפני ההסרה הוא כל התיק:

• צילום מסך מלא הכולל את הכתובת (URL), התאריך והשעה, ולא רק את גוף הטקסט
• שמירת העמוד כקובץ PDF, וכן העתקת הקישור הישיר לפרסום ולתגובות
• תיעוד היקף החשיפה — מספר תגובות, שיתופים וסימוני אהדה — כראיה לתפוצה, שהיא שיקול בפסיקת הפיצוי
• שם המשתמש, כתובת הפרופיל וכל פרט מזהה שמופיע בפרסום עצמו
• תיעוד הנזק: לקוחות שביטלו, פניות שנפסקו, תכתובות שמזכירות את הפרסום

ומה לא לעשות: לא למחוק את הפרסומים שלכם באותו שרשור (זה פוגע בראיות), לא להשיב בהאשמה נגדית, ולא לשלוח איום שאינו נתמך בעילה — התכתובת תוצג בבית המשפט.

הסרה ממנוע החיפוש אינה הסרה מהאתר

אלה שתי פעולות נפרדות, ורבים מבלבלים ביניהן. הסרת קישור מתוצאות החיפוש משאירה את הפרסום במקומו — הוא פשוט קשה יותר לאיתור; הסרת התוכן עצמו מחייבת את מי שמחזיק בעמוד. בישראל אין חוק שמעגן ״זכות להישכח״ מול מנועי חיפוש, ופנייה למנוע חיפוש נבחנת לפי מדיניותו שלו ולא לפי זכות מוקנית. לעומת זאת, כשהתוכן כולל פרטים אישיים — כתובת, מספר זהות, מידע רפואי או פיננסי — עומדת גם עילה עצמאית לפי חוק הגנת הפרטיות, ולה סעדים משלה.

מסקנה מעשית: אם המטרה היא שהפרסום ייעלם, הפנייה חייבת להיות אל מי שמחזיק בעמוד או אל בית המשפט. אם המטרה היא שהוא לא יופיע כשמחפשים את שמכם, יש להוסיף גם פנייה למנוע החיפוש — ולתעד את שתיהן.

48 השעות הראשונות: סדר פעולות

1. לתעד — צילומי מסך עם כתובת, תאריך ושעה; שמירת העמוד כקובץ; העתקת הקישור הישיר.
2. לא להגיב בפומבי לפני שמחליטים על קו. תגובה חפוזה הופכת לראיה ולעיתים לעילת תביעה נגדית.
3. לדווח לפלטפורמה לפי מנגנון הדיווח שלה, במקביל ולא במקום הצעדים המשפטיים.
4. לשלוח דרישת הסרה בכתב שמפרטת את המשפטים המדויקים, מדוע אינם נכונים, ומועד להסרה ולפרסום תיקון.
5. לאסוף את ראיות הנזק — ביטולים, פניות, תכתובות — כי אלה שקובעות אם תובעים מעבר לפיצוי הסטטוטורי.

וכשהפגיעה אינה בשם הטוב אלא בפרטיות

לא כל פרסום פוגע הוא לשון הרע. פרסום תמונה בנסיבות מבזות, חשיפת פרטים רפואיים או כתובת מגורים, או שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם שלא למטרה שלשמה נמסרה — אלה עילות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981, שגם הוא מקנה פיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 29א) ובתנאים דומים. לעיתים אותו פרסום מקים את שתי העילות, וכדאי לבחון את שתיהן לפני שמגישים.

שאלות נפוצות

האם פוסט או ביקורת באינטרנט נחשבים לשון הרע?

כן, אם מתקיימים יסודות החוק. סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 מגדיר פרסום כדבר שנעשה בעל פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר — ניסוח שמכסה פוסט, תמונה, סרטון והקלטה. סעיף 2(ב) מוסיף שדי בכך שהדבר היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע אליו או לאחר, או שהיה בכתב שעשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע. כלומר קורא אחד מלבד הנפגע מספיק, וגם הודעה בקבוצה סגורה נכנסת להגדרה. ״הוצאת דיבה באינטרנט״ אינה קטגוריה נפרדת בדין אלא כינוי עממי לאותה עוולה.

אפשר לחייב את פייסבוק או גוגל לחשוף מי כתב?

ככלל, לא. בית המשפט העליון קבע ברע״א 4447/07 רמי מור נ׳ ברק אי.טי.סי (2010) שבהיעדר הסדר חקיקתי ייעודי אין סמכות להורות על חשיפת זהותו של גולש אנונימי לצורך תביעה אזרחית, והפנה את ההסדרה למחוקק. חוק איסור לשון הרע אינו מקנה סמכות כזו. המסלולים המעשיים הם פנייה לפלטפורמה לפי נהלי הדיווח שלה, תלונה במשטרה כשהפרסום מגיע כדי עבירה — למשל לפי סעיף 6 לחוק, שעניינו פרסום בכוונה לפגוע לשני בני אדם או יותר — ואיסוף ראיות מזהות מתוך הפרסום עצמו.

איך מסירים פרסום פוגע מהרשת?

סעיף 9 לחוק מסמיך את בית המשפט לצוות על איסור הפצה או החרמה של עותקי הפרסום, ועל פרסום תיקון או הכחשה או פרסום פסק הדין על חשבון הנתבע, במקום ובדרך שיקבע. סעיף 10 מאפשר צו ביניים לפרסום תיקון עוד לפני פסק הדין כשהנתבע הודה שמקצת הדברים אינם אמת. בפרסום באמצעי תקשורת, סעיף 17 שולל את הגנת תום הלב מהעורך ומהאחראי אם לא פרסמו תיקון או הכחשה לפי דרישה בכתב, בהבלטה מתאימה ותוך זמן סביר. לצד ההליך יש להפעיל את מנגנוני הדיווח של הפלטפורמה, שפועלים לפי תנאי השימוש שלה.

האם ביקורת שלילית על עסק מותרת, או שהיא לשון הרע?

ברוב המקרים כן. סעיף 15(6) לחוק מגן על ביקורת בתום לב על יצירה או על פעולה שהנפגע עשה בפומבי, וסעיף 15(4) על הבעת דעה בקשר לעניין ציבורי. הקו עובר בין דעה לבין טענת עובדה: תיאור חוויה שניתן לאמת מוגן, ואילו האשמה עובדתית חמורה ללא ביסוס אינה מוגנת. סעיף 16(ב)(2) קובע חזקה של חוסר תום לב כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא. לעסק כדאי גם לשקול תגובה עניינית מתחת לביקורת — הליך משפטי מרחיב את חשיפתה.

האם שיתוף של פוסט מכפיש הוא עצמו לשון הרע, ומה לגבי לייק?

שיתוף כן, לייק לא. ברע״א 1239/19 יואל שאול נ׳ חברת ניידלי תקשורת בע״מ, פסק דין של בית המשפט העליון מיום 8.1.2020, נקבע מפי השופטת ד׳ ברק-ארז ששיתוף של פרסום מכפיש ברשת חברתית הוא ״פרסום״ כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע ועשוי להקים עילת תביעה נגד המשתף, ואילו סימון לייק אינו ״פרסום״, משום שפעולה המתמצית בהבעת רגש כלפי ביטוי חורגת מן האיזון שבחוק ועלולה להביא לאפקט מצנן. ההבחנה נקבעה לראשונה בע״א (מחוזי ת״א) 35757-10-16 ואושרה בערעור.

איך מגישים תביעת לשון הרע על פרסום באינטרנט, ועד מתי?

את התביעה מגישים לפי חוק איסור לשון הרע נגד מי שכתב את הפרסום, ולעיתים גם נגד מי ששיתף אותו; אין מסלול נפרד לפרסום ברשת. יחיד יכול לתבוע עד 39,900 ₪ (נכון ל-1.1.2026) בבית המשפט לתביעות קטנות (סעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט), ותביעה שסכומה אינו עולה על 2,500,000 ₪ נדונה בבית משפט השלום (סעיף 51(א)(2) לאותו חוק). בלי להוכיח נזק, בית המשפט רשאי לפסוק עד 84,437.40 ₪, ועד כפל הסכום אם הוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע (סעיפים 7א(ב) ו-7א(ג), נכון לעדכון 16.9.2026); זו תקרה, והסכום בפועל תלוי בנסיבות. התביעה מתיישנת ככלל בתוך שבע שנים מיום הפרסום (סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי״ח-1958).