תביעת לשון הרע: כמה מקבלים על פגיעה בשם הטוב, ומה צריך להוכיח

עמוד השירות: עורך דין לשון הרע והגנה על מוניטין.

השאלה הראשונה שנשאלת בכל פנייה בנושא פגיעה בשם הטוב היא ״כמה מקבלים״. התשובה המדויקת קצת פחות נוחה מהכותרות: החוק קובע תקרה, לא תעריף, והמספר שכתוב בו אינו המספר התקף היום. הנה מה שכתוב בפועל, סעיף אחרי סעיף.

הסכומים: מה באמת קובע סעיף 7א

פיצוי ללא הוכחת נזק בתביעת לשון הרע מוסדר בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965. זה הנוסח:

שלוש מסקנות מעשיות עולות מהנוסח: הפיצוי הוא תקרה ולא סכום קצוב (״רשאי… שלא יעלה על״); הכפל לפי 7א(ג) אינו אוטומטי אלא מותנה בכך שהוכחה כוונה לפגוע; ולפי 7א(ד) לא ייפסק פיצוי ללא הוכחת נזק יותר מפעם אחת בשל אותה לשון הרע — כך שפיצול בין הליכים לא מכפיל את הסכום. בחירת ההליך והיקפו נעשית אפוא פעם אחת, ולכן ייצוג בתביעות לשון הרע נדרש עוד לפני שליחת המכתב הראשון.

שאלה על המקרה שלכם? כתבו בוואטסאפ · 050-431-3155

למה המספר שבחוק אינו הסכום התקף

סעיף 7א(ה) הוא הסעיף שכמעט אף פרסום לא מצטט, והוא זה שמשנה את המספר. לפיו הסכומים מתעדכנים ב-16 בכל חודש לפי שיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי, כאשר ״המדד החדש״ הוא מדד החודש שקדם לחודש העדכון, ו״המדד הבסיסי״ הוא מדד ספטמבר 1998.

המשמעות: 50,000 ₪ הוא סכום הבסיס משנת 1998, והתקרה התקפה במועד הגשת התביעה גבוהה ממנו. כדי לדעת את הסכום הנכון למועד מסוים מעמידים את מדד המחירים לצרכן של החודש שקדם מול מדד ספטמבר 1998 ומכפילים. מי שכותב בכתב התביעה ״עד 50,000 ₪״ מבלי להצמיד — מוותר מראש על חלק מהתקרה. מי שכותב סכום מעודכן — חייב לצרף את החישוב.

הסכום התקף בעדכון 16.9.2026, והחישוב

בעדכון של 16 בספטמבר 2026 ״המדד החדש״ הוא מדד אוגוסט 2026, שפורסם ב-15.9.2026. הנה הנתונים והתוצאה:

החישוב נעשה בהצמדה של 50,000 ₪ ממדד ספטמבר 1998 למדד אוגוסט 2026, לפי נתוני מדד המחירים לצרכן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומחשבון ההצמדה הרשמי שלה. מכיוון שהעדכון חודשי, הסכום משתנה בכל 16 בחודש — ובכתב תביעה יש לחשב אותו מול מדד החודש שקדם למועד ההגשה ולציין את החישוב.

אותו מנגנון חל, במספרים אחרים, גם בחוקים המקבילים: סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981 נוקב באותם 50,000 ₪ אך מצמיד אותם למדד מאי 2007 — ולכן התקרה לפיו בעדכון 16.9.2026 היא 72,564.15 ₪, וכפל הסכום 145,128.31 ₪. שני ראשי התביעה נבחנים לעיתים באותו תיק, אך כל אחד מהם מוצמד בנפרד.

תקרה אינה תעריף: מה בית המשפט באמת שוקל

הפיצוי הסטטוטורי נועד לאפשר תביעה גם כשהנזק אינו ניתן לכימות, לא להבטיח את מלוא התקרה. הפסיקה בוחנת, בין השאר, את היקף התפוצה של הפרסום, חומרת הייחוס, מעמדו של הנפגע והפגיעה בעיסוקו, והתנהגות המפרסם לאחר הפרסום. סעיף 19 לחוק מפרט במפורש נסיבות שבית המשפט רשאי לזקוף לטובת הנתבע בעת פסיקת הפיצויים: שהפרסום היה חזרה על דברי אחר תוך נקיבת המקור, שהמפרסם היה משוכנע באמיתות הדברים, שלא התכוון לנפגע, ושהתנצל, תיקן או הכחיש — ובלבד שההתנצלות פורסמה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה לשון הרע, וללא סייגים.

מכאן שיקול טקטי לשני הצדדים: לנתבע, התנצלות מלאה ומהירה היא הכלי הזול ביותר להקטנת החשיפה; לתובע, דרישת הסרה והתנצלות שנדחתה היא ראיה שמחזקת את הפיצוי.

מה נפסק בפועל: עשרה פסקי דין עם מספרי תיק וסכומים

״כמה מקבלים״ אינה שאלה שנענית במספר אחד, ולא בממוצע. הטבלה שלהלן מרכזת עשרה פסקי דין שנוסחם המלא נבדק — מספר תיק, ערכאה, הרכב, מועד והסכום שנפסק בפועל. הטווח בהם נע משקל אחד ועד 280,000 ₪, ובשלושה מהם חויב התובע בהוצאות לטובת נתבע שכלפיו נדחתה התביעה. זה הפיזור האמיתי של התחום.

נוסחם המלא של פסקי הדין נבדק ב-20.9.2026. סכומי ההוצאות מובאים בנפרד מן הפיצוי. פסק דין אינו תקדים מחייב אלא אם ניתן בבית המשפט העליון, וכל תיק נבחן לפי עובדותיו.

מה עולה מהטבלה — ומה לא

אחת. התקרה הסטטוטורית אינה מחיר. בשני תיקים שבהם נקבע שהפרסום מהווה לשון הרע הפיצוי היה שקל אחד ו-5,000 ₪ בהתאמה, ובשני תיקים אחרים 100,000 ₪ ו-280,000 ₪. ההפרש אינו נובע מהחוק אלא מהעובדות.

שתיים. הסכומים הגבוהים בטבלה אינם פיצוי סטטוטורי גרידא. בתיקים שבהם נפסקו עשרות ומאות אלפי שקלים היה מדובר בייחוס של שחיתות, מרמה או עבירה לאדם מזוהה, בתפוצה רחבה ובסדרת פרסומים — לא בפרסום בודד.

שלוש. בריבוי נתבעים הפיצוי נקבע לכל נתבע בנפרד, לפי מה שהוא עצמו פרסם. בתיק אחד נעו הסכומים בין 10,000 ל-65,000 ₪ בין נתבעים באותו הליך, ובתיק אחר בין 1,000 ל-8,000 ₪ לכל מגיב.

ארבע. תביעה שנדחית עולה כסף. בשלושה מן התיקים שבטבלה חויב התובע בהוצאות לטובת נתבע שכלפיו נדחתה התביעה — 6,000 ₪, 10,000 ₪ ו-50,000 ₪. בחירת הנתבעים — ובמיוחד ההחלטה לתבוע פלטפורמה או מפרסם שההגנות עומדות לו — היא שיקול כספי ולא רק משפטי.

חמש. כפל הפיצוי לפי 7א(ג) אינו מתקבל מעצם חומרת הפרסום. בתיק שבטבלה שבו נטענה כוונת זדון, הטענה נדחתה במפורש והפיצוי נקבע לפי 7א(ב) בלבד.

מה מכריע את גובה הפיצוי

סעיף 19 לחוק מונה במפורש נסיבות מקלות, והפסיקה מוסיפה עליהן שיקולים שחוזרים בפסקי הדין שבטבלה:

• היקף התפוצה בפועל — לא מספר העוקבים אלא מספר החשיפות. בתיק ניידלי צוין במפורש שהפרסומים לא קיבלו תפוצה משמעותית בעקבות פעולות הנתבעים.
• חומרת הייחוס — ייחוס עבירה, מרמה או שחיתות לאדם מזוהה מצוי בקצה העליון; גידוף או הבעת דעה בוטה בוויכוח פוליטי — בקצה התחתון.
• הפגיעה במשלח היד — פרסום המכוון לעסקו או למקצועו של הנפגע מוערך גבוה יותר מפגיעה בכבוד בלבד.
• סדרה מול פרסום בודד — מכלול פרסומים לאורך זמן נבחן כאחד, וזה מה שהצדיק את הסכומים הגבוהים בטבלה.
• ההתנהגות לאחר הפרסום — סעיף 19(4) מאפשר לזקוף לטובת הנתבע התנצלות, תיקון או הכחשה (וסעיף 19(2)–(3) — שכנוע באמיתות הדברים או היעדר כוונה לנפגע), ובלבד שפורסמו במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה לשון הרע וללא סייגים. סעיף 19(1) מקל על חזרה על דברי אחר תוך נקיבת המקור.
• ההרתעה — בפסק הדין בעניין לוין נאמר במפורש שהשיקול ההרתעתי נגד פרסומים מסוג זה נשקל בקביעת הסכום.

מה צריך להוכיח: שלושת היסודות

אחד — שהדבר הוא לשון הרע (סעיף 1). החוק מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע בו במשרתו — ציבורית או אחרת — בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. ״אדם״, לעניין הסעיף, הוא יחיד או תאגיד — ולכן גם חברה יכולה לתבוע על פגיעה בשם הטוב שלה.

שניים — שהיה פרסום (סעיף 2). ההגדרה רחבה במתכוון: פרסום הוא בעל פה, בכתב או בדפוס, ״לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר״. די בכך שהדבר היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאחר, או — אם היה בכתב — שהכתב היה עשוי לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. קורא אחד מלבד הנפגע מספיק. ראו גם: לשון הרע בפייסבוק ובוואטסאפ וביקורת שקרית בגוגל על העסק.

שלושה — שהפרסום מתייחס לנפגע. אין צורך ששמו יוזכר; די בכך שהקורא הסביר יכול לקשר בינו לבין הפרסום. המבחן לפרשנות הפרסום הוא אובייקטיבי: המשמעות שמייחס לו האדם הסביר בנסיבות, ולא כוונת המפרסם ולא רגישותו של הנפגע. זה הכלל שנקבע בעניין רשת שוקן (4534/02), ובו נקבע גם שיש להביא בחשבון את הז׳אנר ואת הקשר הדברים — טור סאטירי אינו נקרא כדיווח עובדתי.

הערה חשובה: לשון הרע על ציבור שאינו תאגיד (סעיף 4) אינה מקימה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה כלל. פגיעה בקבוצה ככזו אינה נתבעת; רק מי שניתן לזהותו אישית יכול לתבוע.

Libel ו-Slander: ההבחנה שאינה קיימת בישראל

בדין האנגלי-אמריקני מבחינים בין לשון הרע בכתב לבין אמירה בעל פה, ולכל אחת כללי הוכחה משלה. בישראל אין הבחנה כזו. סעיף 2 מקיף את שתי הדרכים באותה הגדרה, ואותם סעדים חלים על פוסט, על הודעה קולית ועל אמירה בישיבה. גם ״הוצאת דיבה״ אינה מונח בחוק הישראלי אלא כינוי עממי לאותה עוולה. ההבדל המעשי בין כתב לדיבור אינו בדין אלא בראיה: לפרסום כתוב יש תיעוד, ולדברים שנאמרו — לרוב אין.

ההגנות — ומה הן באמת דורשות

פרסומים מותרים (סעיף 13). רשימה סגורה שאינה משמשת עילה למשפט פלילי או אזרחי כלל: פרסום בישיבת הממשלה, פרסום מטעם הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, פרסום של מבקר המדינה, דברים שנאמרו תוך כדי דיון בפני שופט, בורר או ועדת חקירה — לרבות דברי בעל דין, בא כוחו ועד — ודין וחשבון נכון והוגן עליהם.

אמת הפרסום (סעיף 14). זו ההגנה המרכזית, והיא דורשת שני תנאים מצטברים: שהדבר שפורסם היה אמת, וגם שהיה בפרסום עניין ציבורי. אמת בלי עניין ציבורי אינה מספיקה — וזו הטעות השכיחה ביותר בכתבי הגנה. הסעיף מוסיף שההגנה לא תישלל רק משום שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

תום לב (סעיף 15). הסעיף מונה שתים-עשרה נסיבות שבהן פרסום בתום לב מוגן, ובהן: שהמפרסם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע; שהיחסים בינו לבין הנמען הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם; פרסום להגנת עניין אישי כשר; הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי; ביקורת על יצירה או על פעולה שהנפגע הציג ברבים; והגשת תלונה לרשות המוסמכת לקבל אותה או לממונה על הנפגע — אך ההגנה אינה חלה על פרסום התלונה מחוץ לערוץ הזה.

סעיף 16 — הסעיף שמכריע תיקים

נטל ההוכחה בנוי משתי חזקות מנוגדות. לפי סעיף 16(א), אם הנתבע הוכיח שהפרסום נעשה באחת מנסיבות סעיף 15 ושלא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות — חזקה עליו שפעל בתום לב. לפי סעיף 16(ב), חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; או שלא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא; או שהתכוון לפגוע במידה גדולה מהסביר להגנת הערכים שבסעיף 15.

הפסקה השנייה היא לב התיק: ״לא ידעתי״ אינו הגנה. השאלה המעשית היא אילו בדיקות נעשו לפני הפרסום ומה תועד מהן. סעיף 17 מוסיף שלילה נוספת: פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת ודרש הנפגע בכתב לפרסם תיקון או הכחשה, ולא פורסמו במקום, במידה ובהבלטה מתאימים ותוך זמן סביר — לא תעמוד לעורך ולאחראי הגנת תום הלב.

הסעדים שאינם כסף

סעיף 9 מסמיך את בית המשפט, נוסף על כל עונש וסעד אחר, לצוות על איסור הפצה או החרמה של עותקי הפרסום, ועל פרסום תיקון או הכחשה או פרסום פסק הדין — על חשבון הנתבע, במקום ובדרך שיקבע בית המשפט. סעיף 10 מאפשר צו ביניים לפרסום תיקון עוד לפני פסק הדין, כשהנתבע הודה שמקצת הדברים אינם אמת. וסעיף 25א מקים חובת עדכון: פורסם שנפתחה חקירה או הוגש כתב אישום נגד אדם, והתקבלה לאחר מכן החלטה לסגור את התיק או שהאדם זוכה — על אמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, בהבלטה ראויה, לפי דרישה בכתב.

המסלול הפלילי, וכמה זמן יש לתבוע

סעיף 6 קובע עבירה: ״המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו — מאסר שנה אחת״. שלושת היסודות מצטברים, והמסלול המקובל הוא קובלנה פלילית פרטית — סעיף 8 קובע במפורש שזו עבירה שבה רשאי הנפגע להאשים בקובלנה. הרשעה מאפשרת גם פיצוי לנפגע לפי 7א(א).

ההתיישנות: חוק איסור לשון הרע אינו קובע תקופת התיישנות משלו. לפי סעיף 7 לחוק, פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית שחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולכן חלה תקופת ההתיישנות הכללית שבחוק ההתיישנות, התשי״ח-1958 — שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין (סעיף 5(1)), הנמנות מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6), ובמקרים שבהם העובדות נעלמו מהתובע מסיבות שלא היו תלויות בו — מהיום שנודעו לו (סעיף 8). הטענה הרווחת ש״יש שנה בלבד״ אינה נכונה.

שאלות נפוצות

כמה מקבלים בתביעת לשון הרע?

סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965 נוקב בתקרה של 50,000 שקלים חדשים ללא הוכחת נזק, וסעיף 7א(ג) מאפשר עד כפל הסכום כשהוכח שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע. אלה סכומי בסיס משנת 1998: לפי סעיף 7א(ה) הם מתעדכנים ב-16 בכל חודש לפי מדד המחירים לצרכן כשמדד הבסיס הוא ספטמבר 1998, ולכן התקרה התקפה גבוהה מהמספר הנקוב. בעדכון 16.9.2026, שבו המדד החדש הוא מדד אוגוסט 2026, התקרה לפי 7א(ב) היא 84,437.40 שקלים חדשים ולפי 7א(ג) — 168,874.80 שקלים חדשים. זו תקרה ולא תעריף: בית המשפט ״רשאי״ לפסוק עד אליה ושוקל את היקף התפוצה, חומרת הייחוס והתנהגות המפרסם. מעבר לכך ניתן לתבוע נזק ממוני שהוכח, ללא תקרה.

מה צריך להוכיח כדי לזכות בתביעה על פגיעה בשם הטוב?

שלושה יסודות. ראשית, שהדבר עונה על הגדרת לשון הרע בסעיף 1 — דבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו או במקצועו. שנית, שהיה פרסום כמשמעותו בסעיף 2: די בכך שהדבר הגיע לאדם אחד מלבד הנפגע, בכל אמצעי — בעל פה, בכתב, בתמונה, בצליל או בכל אמצעי אחר. שלישית, שהפרסום מתייחס לנפגע באופן שהקורא הסביר יכול לזהות. המבחן לפרשנות הפרסום אובייקטיבי: מה מייחס לו האדם הסביר בנסיבות, ולא מה התכוון המפרסם. תאגיד רשאי לתבוע; ציבור שאינו תאגיד — לא, לפי סעיף 4.

איך תובעים על הוצאת דיבה?

״הוצאת דיבה״ היא הכינוי המקובל ללשון הרע, והתביעה מוגשת לפי חוק איסור לשון הרע. סדר הדברים: מתעדים את הפרסום ואת מי שנחשף אליו, כי היסוד הוא שהדבר הגיע לאדם זולת הנפגע, ובפרסום בכתב — שהיה עשוי להגיע אליו (סעיף 2(ב)); בודקים שהדבר עונה על הגדרת סעיף 1 ושאינו מן הפרסומים המותרים שבסעיף 13; ובוחרים מסלול — תביעה אזרחית בעוולה שבסעיף 7, וכשהפרסום נעשה בכוונה לפגוע ולשני בני אדם או יותר, גם קובלנה פלילית (סעיפים 6 ו-8). בכתב התביעה מפרטים את הסעדים: פיצוי בלא הוכחת נזק לפי סעיף 7א, הצמוד למדד, וצווים לפי סעיף 9 — איסור הפצה ופרסום תיקון או הכחשה. התביעה האזרחית מתיישנת ככלל בתוך שבע שנים מיום שנולדה העילה (סעיפים 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות).

אילו הגנות עומדות לנתבע בתביעת לשון הרע?

שלוש קבוצות. פרסומים מותרים לפי סעיף 13 — רשימה סגורה שאינה מקימה עילה כלל, ובה בין השאר דברים שנאמרו תוך כדי דיון משפטי ופרסומים מטעם הממשלה או מבקר המדינה. הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 — הדורשת שני תנאים מצטברים: שהדבר היה אמת וגם שהיה בפרסום עניין ציבורי. והגנת תום הלב לפי סעיף 15, החלה באחת משתים-עשרה נסיבות, בהן חובה חוקית או מוסרית לפרסם, הגנה על עניין אישי כשר, הבעת דעה על התנהגות בתפקיד ציבורי, ביקורת על יצירה שהוצגה ברבים, והגשת תלונה לרשות המוסמכת.

למה נדחות תביעות לשון הרע?

הסיבות החוזרות נגזרות מהחוק עצמו. הדבר שפורסם אינו עונה על הגדרת ״לשון הרע״ בסעיף 1; לא הוכח ״פרסום״, כלומר שהדבר הגיע לאדם זולת הנפגע, ובכתב — שהיה עשוי להגיע אליו (סעיף 2(ב)); הפרסום נגע לציבור או לקבוצה שאינם תאגיד, ובהם אין עילה לתובענה אזרחית (סעיף 4); הפרסום הוא מן הפרסומים המותרים, כמו דברים שבעל דין, בא כוחו או עד אמרו תוך כדי דיון בבית משפט (סעיף 13(5)); הנתבע הוכיח שהדבר אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (סעיף 14); או שפרסם בתום לב באחת הנסיבות שבסעיף 15, וחזקה שפעל בתום לב קמה כשהפרסום לא חרג מתחום הסביר (סעיף 16(א)). בשלושה מן התיקים שבטבלה למעלה חויב התובע בהוצאות לטובת נתבע שכלפיו נדחתה התביעה.

אילו סכומים נפסקים בפועל בתביעות לשון הרע?

אין ״מחירון״ בתחום. בעשרה פסקי דין שנוסחם המלא נבדק נעו הסכומים משקל אחד ועד 280,000 ₪, ובשלושה מהם חויב התובע בהוצאות לטובת נתבע שכלפיו נדחתה התביעה — 6,000 ₪, 10,000 ₪ ו-50,000 ₪. הסכומים הגבוהים נפסקו בתיקים שבהם יוחסו לנפגע מזוהה שחיתות, מרמה או עבירה, בסדרת פרסומים ובתפוצה רחבה; בפרסום בודד, ובגידוף שנאמר בוויכוח פוליטי, נפסקו סכומים נמוכים בהרבה. בריבוי נתבעים נקבע פיצוי לכל נתבע בנפרד לפי מה שהוא עצמו פרסם. כפל הפיצוי לפי סעיף 7א(ג) אינו אוטומטי ומחייב הוכחת כוונה לפגוע.

כמה זמן יש להגיש תביעת לשון הרע?

חוק איסור לשון הרע אינו קובע תקופת התיישנות מיוחדת. פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, וחלות עליו הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולכן חלה ההתיישנות הכללית של חוק ההתיישנות, התשי״ח-1958: שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין לפי סעיף 5(1), מהיום שבו נולדה עילת התובענה לפי סעיף 6. כאשר העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע מסיבות שלא היו תלויות בו, סעיף 8 מעביר את תחילת המניין ליום שבו נודעו לו. הטענה שיש שנה אחת בלבד אינה נכונה.

אילו פסקי דין של בית המשפט העליון קובעים את המסגרת שבה נפסק הפיצוי?

שלושה. ברע״א 10520/03 איתמר בן גביר נ׳ אמנון דנקנר, פסק דין מיום 12.11.2006, התקבל הערעור ברוב דעות והפיצוי בגין הפגיעה בשם הטוב הועמד על שקל אחד — התזכורת החדה ביותר לכך שתקרה סטטוטורית אינה תעריף. בדנ״א 2121/12 פלוני נ׳ ד״ר אילנה דיין אורבך, דיון נוסף בהרכב תשעה שופטים שניתן ביום 18.9.2014, נדונה הגנת תום הלב בפרסום עיתונאי וברוב של שמונה שופטים לא שונתה התוצאה של פסק הדין מיום 8.2.2012 בע״א 751/10. ברע״א 1239/19 יואל שאול נ׳ חברת ניידלי תקשורת בע״מ מיום 8.1.2020 נקבע ששיתוף פרסום ברשת חברתית הוא ״פרסום״ לפי סעיף 2 לחוק ואילו סימון לייק אינו ״פרסום״.