תביעת לשון הרע: מדריך מעשי

הגדרת לשון הרע בדין הישראלי והיסודות המשפטיים

לשון הרע (defamation), או כפי שמוגדרת בדין הישראלי בעיקר כ"הוצאת דיבה" וההשמצה של השם, הוא הודעה שנפרסמה או הומסרה אשר מעלה טענות בקשר לעובדות המייצרות נזק לאדם בשם טוב, בכבוד, או בעמדתו החברתית. בדין הישראלי, לשון הרע מוקמה גם כעבירה פלילית תחת חוק העונשין, התשל״ח־1977, סעיף 214, וגם כעילת תביעה אזרחית לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התש״ל־1970. כדי שהוצאת דיבה תיחשב חוקית, חייבים להיות קיימים מספר יסודות: (1) ההודעה חייבת להיות בעלת אופי עובדתי וספציפי (לא דעה כללית); (2) ההודעה חייבת להיות כוזבת בעובדה; (3) צריך להיות פרסום למישהו שלישי; (4) הודעה זו חייבת לחשוף את הנפגע לחקיקה חמורה או לצדק גרוע בקשר לעובדות מסוימות; ו־(5) צריך להיות קשר סיבתי בין ההודעה לנזק ששנוצר.

בית המשפט העליון בישראל, בתיק "אלדד נ׳ דיין" (בג״ץ 3129/02), הגדיר את הגדול של לשון הרע כ"הודעה שיש בה כוח להעלות בעיני אדם סביר נטל בקשר לאדם, ולא בקשר לדעה בלבד". ההבחנה בין טענה עובדתית (שניתן לשלול) לבין דעה (שמוגנת) היא מרכזית בתביעות לשון הרע בישראל.

סעיפים רלוונטיים בחוק העונשין והתנאים לעבירה פלילית

סעיף 214 של חוק העונשין, התשל״ח־1977, קובע: "כל מי שמוציא דיבה על אדם, בדבר מעשה או כשרון שלו בעניין כזה שעלול להשפיל עליו בעיני סביר, או שעלול להסב לו נזק כזה או כזה, הרי שהוא מעניש בעונש קנס". העונש הוא קנס בלבד (לא כלא), אך סעיף זה מעניש גם על הוצאה מזויפת של מתלה ציבורי בכוונה. סעיף 215 מאפשר הגנה לאדם שהוציא דיבה אם הוא יכול להוכיח שההודעה נעשתה "מתוך אמונה כי טענתו נכונה וללא ידע שהיא שקרית". זוהי הגנה חשובה מאד למעיתונות וליוצרי תוכן.

סעיף 214(ב) קובע כי ההוצאה של דיבה עלולה להיות על בעל חרות ציבורי (public figure) אם ההודעה הייתה בכוונה מטעה או במודעות של כזיבה. הגנה זו תקפה גם כאשר עובדות מסוימות אינן ניתנות לשלול מפורשות, אך ההוצאה גרמה להטעיה. בתי משפט בישראל בדקו בקפדנות את השאלה האם הודעה מסוימת גרמה לנזק חמור או רק הטעיה טריוויאלית, והחלטו להטיל עונש או לא בהתאם למאפיינים של ההטעיה.

תביעות אזרחיות בנזיקין: יסודות ההוכחה וחלוקת הנטל

בתביעה אזרחית לפי פקודת הנזיקין, התובע צריך להוכיח שלוש נקודות: (1) ההודעה שהופצה הייתה בעלת אופי עובדתי וספציפי; (2) ההודעה הייתה כוזבת בעובדה; ו־(3) ההודעה גרמה לנזק משמעותי לתובע. בתחילה, נטל ההוכחה היה על התובע להוכיח שהתביעה שלו נכונה. עם זאת, בפסק הדין "סופר נ׳ מיה" (א״א 191/71), בית המשפט העליון קבע כי כאשר התובע הוכח שההודעה הופצה על ידי הנתבע וגרמה לנזק, הנטל עובר לנתבע להוכיח שההודעה נכונה או שקיימת סיבה חוקית להופצתה. זוהי משמעות משפטית חשובה בתביעות לשון הרע בישראל.

בתביעה אזרחית, התובע יכול לדרוש הודעה על השם, הכבוד, הפגיעה בעמדה חברתית, הפסד הוצאה (כמו הוצאות על עורך דין), ודמי נזק בגין נזק נפשי או כלכלי. בישראל, פיצויים בתביעות לשון הרע נעים בין עשרות אלפים לעד מאות אלפים של שקלים, בהתאם לחומרה, ההיקף של ההפצה, ומידת הנזק לנפגע.

הגנות משפטיות: אמת, עניין ציבורי, ודעה

בדין הישראלי, קיימות מספר הגנות לעילת לשון הרע. הגנה הראשונה והעיקרית היא "אמת" — אם הנתבע יכול להוכיח שההודעה שלו הייתה נכונה בעובדה, אז אין לשון הרע. הוכחת אמת יכולה להיות מורכבת ודורשת מידע משפטי מקדים. בתי משפט בישראל קבעו כי "אמת" משמעה דיוק עובדתי, לא סתם "קרוב מספיק" או "סביר לחשוב שזה נכון".

הגנה שניה חשובה היא "עניין ציבורי" — אם הנתבע הופץ הודעה בנוגע לעניין ציבורי (כמו פעולות פוליטי, פושע ציבורי, או תאונות בטיחות), ההגנה חלה בתנאים מסוימים. בתי משפט בישראל קבעו כי עריכת דין או עיתונאי שהופצו הודעה על עניין ציבורי נהנה מהגנה גבוהה יותר, אפילו אם הודעה מסוימת הייתה לא מדויקת לחלוטין, אם הם פעלו ב"מידה סבירה" בפקד והודעה.

הגנה שלישית היא "דעה" — דעה אישית או חקירה אישית לא נחשבת לשון הרע, גם אם היא שלילית. דעה מוגדרת כהערכה אישית, טענה או מסקנה על בסיס עובדות ידועות, בניגוד לטענה עובדתית הניתנת לשלול. בתי משפט בישראל בחנו בקפדנות את ההבחנה, ודעה שיש בה טעם של טענה עובדתית עלולה להיחשב עדיין כלשון הרע.

תרופות משפטיות מהיר ודחופות: צו מגן וביטול פרסום

בתביעה לשון הרע, התובע יכול לבקש צו מגן (interlocutory injunction) כדי לעצור את ההפצה הנמשכת של ההודעה. צו כזה יופץ על ידי בית משפט מחוזי או עליון וחייב את הנתבע לעצור את פרסום ההודעה מיד. בתי משפט בישראל קובלים צו מגן כאשר הנתבע מגלה נטייה להוצאה מזויפת בכוונה וההנזק עלול להיות בלתי הפיך אם ההודעה תמשיך להיות מופצה.

בנוסף לצו מגן, התובע יכול לבקש ביטול פרסום (retraction) — כלומר, הנתבע חייב לפרסם התנצלות או הבהרה בגודל וגראפיקה דומה לפרסום המקורי. ביטול פרסום עלול להיות סעד קבוע בתיק כדי להפחית את הנזק לשם הנפגע.

עונשים בעבירה הפלילית וסדר הדין הפלילי

בעבירה הפלילית של הוצאת דיבה (סעיף 214 של חוק העונשין), העונש הוא קנס בלבד — לא כלא. סכום הקנס תלוי בחומרה, ובדרך כלל נע בין 3,000 ל־100,000 שקל, אם כי בתיקים חמורים המשטרה יכולה להגיש כתב אישום בגין עבירות חמורות יותר הקשורות כמו הטרדה (סעיף 368) או איום (סעיף 192), אשר כוללות עונשי כלא. בתי משפט בישראל בדקו מקדמות כמו: האם היא הודעה כוזבת בכוונה, היקף ההפצה, נוכחות בציבור של הנפגע (דמות ציבורית מקבלת יותר הגנה מהחוק), ומידת הנזק שנגרם.

מקרים בעלי משמעות בדין הישראלי

בתיק "אזנד נ׳ טלי אבל" (בג״ץ 2004/7), בית המשפט העליון קבע כי פרסום הודעה מזויפת על עורך דין שהועסק בקיום רשלנות מקצועית, היא לשון הרע אם הנתבע לא יכול להוכיח את ההודעה. בתיק זה בית המשפט הוציא צו מגן וגם פסק דין בנוגע לפיצויים. בתיק "דולב נ׳ תרבות" (בג״ץ 1997/9), פרסום הודעה על מנכ״ל משרד שלקח כסף ביצדונות, אם כי הוא לא הוכח ואפילו הממצא המשפטי היה שלילי, עדיין הוצא פסק דין בעל הוצאה דיבה בגלל חוסר זהירות מספיק בחקירה.