ניסויים קליניים: הסדרה חוקית בישראל

המסגרת החקיקתית וגופי הרגולציה של ניסויים קליניים בישראל

ניסויים קליניים בישראל נתונים לרגולציה כללית על ידי משרד הבריאות של מדינת ישראל. תקנות ניסויים קליניים, התשנ״ט-1999, וכן תיקונים שלאחר מכן כוללים הוראות רבות המגדירות בעל ניסוי קליני צריך להיות מנוהל ומי ממונה על בדיקת עמידה בדרישות. בנוסף לתקנות הפנימיות, ישראל מקבלת הנחיות מ"הנחיות הבינלאומיות לטובת ניסויים קליניים" ("Good Clinical Practice" ו-"ICH Guidelines"), שהן סטנדרט גלובלי המקובל בכמעט כל המדינות המפותחות.

משרד הבריאות מונה קטגוריה של פקידים המונים על בדיקת כל ניסוי קליני שרוצים להיהנות בישראל. סעיף 1 לתקנות קובע מי בעל סמכות להוציא אישור לניסוי — זה יכול להיות רופא בכיר במוסד רפואי, מנהל בחטיבת הניסויים קליניים של משרד הבריאות, או גוף מומחים מטעם משרד הבריאות.

תהליך אישור הניסוי: הגשת פרוטוקול ובדיקת הוועדה

כל ניסוי קליני חייב להיות מאושר קודם לכן על ידי גופים שונים. הצעד הראשון הוא הגשת תכנית ניסוי קליני (Protocol) לוועדת לבחינת ניסויים קליניים (Institutional Review Board, IRB). סעיף 2 לתקנות קובע כי כל בית חולים או מוסד רפואי חייב להחזיק בוועדה כזו המורכבת מרופאים, מנהלים, ומומחים בתחום הטיפול של הניסוי.

תכנית הניסוי חייבת להכלול: (1) תיאור מפורט של מטרת הניסוי ותופעלו; (2) פרטים על הנושאים הנושאים משתתפים (כמה אנשים, מה הם הקריטריונים לכניסה); (3) חלוקה של קבוצות טיפול (לדוגמה, קבוצה אחת מקבלת תרופה חדשה, וקבוצה שנייה מקבלת דמוות או טיפול סטנדרטי); (4) מידע על כל הסיכונים הידועים והפוטנציאליים; (5) ביטוח מלא וקצבאות מתוכננות; (6) טפסי הסכמה מדעת שהם ברורים והוגנים.

סטנדרטים אתיים והגנת הנתונים

וועדת הניסויים קליניים מפקידה לוודא שהניסוי עומד בסטנדרטים אתיים גבוהים. סעיף 4 לתקנות קובע כי הוועדה חייבת להחליט אם הסיכונים הם סבירים בהיקף של היתרונות הצפויים. אם הסיכונים גבוהים מדי, הוועדה יכולה לדחות את הניסוי או לדרוש שינויים בתכנית.

בנוסף, סעיף 5 לתקנות מדגיש את חשיבות הגנת הנתונים של המשתתפים. כל מידע רפואי או אישי שנאסף מנהל כלל אנושי חייב להיות מוגן בסודיות מלאה. המחקרים חייבים לאנונימיזציה את הנתונים — כלומר לזהות משתתפים בקוד בלבד (כמו "משתתף מספר 0001") ולא בשם האמיתי. אם נתון אישי דולק לטעות, הוא יכול להוביל לעונשים פליליים של החוקר או המוסד.

ביטוח ואחריות אזרחית של מנהלי המחקר

כל ניסוי קליני בישראל חייב להיות מכוסה בביטוח אחריות וביטוח נזקים פיזיים. סעיף 6 לתקנות קובע כי המשתתף בניסוי צריך להיות מכוסה בביטוח אם הוא סובל נזק כתוצאה מהניסוי. זה אומר שאם משתתף מקבל תרופה ניסיונית ויש לו תופעות לוואי קשות, הוא יכול לדרוש פיצוי מן הביטוח של המחקר.

הביטוח צריך לכסות: (1) הוצאות רפואיות הקשורות לנזק מן הניסוי; (2) אובדן השכר או הכנסה עתידית; (3) כאב וסבל; (4) פיצויים עבור מחלות קשות או נכות מתוצאה של הניסוי. סעיף 7 לתקנות קובע כי בטיעון בין המשתתף למחקר או בית החולים, יוטל על המחקר להוכיח שהנזק לא קשור לניסוי — זה היא הופוכה של המשפט הנוראלי.

שלבי הקצאה וחזון ניסויים לפי סיכון

משרד הבריאות מחלק ניסויים קליניים לקטגוריות שונות בהתאם לרמת הסיכון שלהם. סעיף 8 לתקנות קובע שיש שלוש קטגוריות עיקריות: (1) ניסויים בקטגוריה 1 — נמוכה סיכון, (2) ניסויים בקטגוריה 2 — סיכון בינוני, (3) ניסויים בקטגוריה 3 — סיכון גבוה. כל קטגוריה דורשת דרישות שונות.

ניסויים בקטגוריה 1 (סיכון נמוך) עשויים לשמש תוך מאושרים בתוך שבועות אחדים. ניסויים בקטגוריה 2 דורשים בדיקה יותר מעמיקה וגם הערות של משרד הבריאות. ניסויים בקטגוריה 3 (סיכון גבוה) עשויים להדרוש בדיקה של 90 ימים או יותר, קריאות לגופים נוספים, או אפילו בדיקה בידי ועדה בינלאומית.

ניהול עדות ודיווח של תופעות לוואי חמורות

במהלך ניסוי קליני, המחקרים חייבים לנהל רישומים מדוקדקים של כל המשתתפים וכל הנתונים שלהם. סעיף 9 לתקנות קובע שצריך קובץ אישי עבור כל משתתף המכיל את כל הנתונים הרפואיים והמעקב שלו. קובץ זה צריך להיות אפשרי לבדיקה על ידי משרד הבריאות בכל עת.

בנוסף, אם משתתף חוקה תופעות לוואי חמורות, המחקר חייב לדווח לוועדה והמשרד תוך 24 שעות עד שבוע (תלוי בשיקול דעת). סעיף 10 לתקנות קובע כי דיווחים על תופעות לוואי צריכים להיות מפורטים: תיאור של תופעת הלוואי, מתי חלה, מה טיפול הניתן, והמסקנה בקשר לאם יש קשר לניסוי. אם תופעות לוואי מסוימות מהופנות מחדש, המחקר צריך לשקול אם להחזיר בקשר עם ניסוי בעיניים אחרות של גופים רגולטוריים.

מחקרים בחו״ל וההקבלה בישראל: מכסה הטראנספורנציה

כאשר מחקר בחו״ל (למשל, בארצות הברית או בתחום האירופי) רוצה להרחיב את ניסויו גם לישראל, הוא חייב להגיש בקשה נוספת לוועדה בישראל. סעיף 11 לתקנות קובע שגם ניסויים שהם בהלך בחו״ל וחלות כל הדרישות הטיפוליות בחו״ל, חייבים לעמוד בדרישות הישראליות הנוספות (אם קיימות).

ישראל בדרך כלל קובעת דרישות אתיות גם יותר קשוחות מאשר מדינות אחרות בנושא הגנת משתתפים. זה אומר שניסוי שאושר בארה״ב עלול להידרש לעדכנים נוספים או לעקיפת קטגוריות מסוימות של משתתפים בישראל.

ערעורים והתאונות בניסויים קליניים

אם פקיד במשרד הבריאות דחה בקשה לאישור ניסוי קליני, יש אפשרות לערער על ההחלטה. סעיף 12 לתקנות קובע כי יש הליך ערעור. החוקר או המוסד יכול להגיש בקשה ישנייה עם מידע חדש או הסברה של הסיבות לדחיה. בדרך כלל, בקשת ערעור חייבת להיות מתומכת בראיות חדשות ובהנמקה משכנעת.

בנוסף, אם מתגלה שמחקר לא מקיים את הדרישות המחוקק — למשל, משתמש בטוקסין משתתפים בלי סכומה מדעת, או לא דיווח על תופעות לוואי — יכול להיות עניין של שיחה ברמה הפלילית כנגד החוקרים או בית החולים. סעיף 13 לתקנות קובע עונשים פליליים ועונשים אדמיניסטרטיביים לעבירות על תקנות אלה.

המערכת הישראלית לעדכון תקנות וחקיקה עתידית

משרד הבריאות של ישראל בעדכון קבוע את תקנות ניסויים קליניים כדי להתאים לשינויים בדרישות הבינלאומיות ולטכנולוגיות חדשות. בשנים האחרונות, מתווסף מפרות חדשות בנוגע לניסויים דיגיטליים ("remote trials"), לשימוש בבינה מלאכותית בניתוח נתונים, וגם לניסויים בטיפולים גנטיים ו"stem cell" שלהם דרישות אתיות עוד יותר מחמירות.

חוקרים ומוסדות רפואיים חייבים להתעדכן בתקנות החדשות כדי להבטיח צעד של דרישות כרונולוגית. סעיף 14 לתקנות קובע שמשרד הבריאות רשאי להנפיק הנחיות חדשות בכל עת אם קיימת סכנה אתית או בטיחותית חדשה שלא היתה צפויה בעבור.