עמידה בדרישות סביבתיות: מדריך לעסקים

חוק הגנת הסביבה - הסדרה כללית של דרישות סביבתיות

חוק הגנת הסביבה, התשנ"א-1991, הוא החוק הבסיסי המסדיר דרישות סביבתיות למעסיקים, תעשיות וכל גופים הרוצים לפעול בישראל. סעיף 2 לחוק קובע שכל מה שמזהם הסביבה או עלול לזהם אותה חייב לקבל היתר מהמשרד להגנת הסביבה. סעיף 5 קובע כי על כל מפעיל של מתקן מהוות לספק מידע על פליטותיו והזיהום שהוא יוצר, וזה ידוע כ"קובץ איכות סביבתית".

בעסקים מסוגים מסוימים (ייצור, אגוזים, עיבוד דלק, כימיקלים), הדרישות הן קשות ובדיקות ממשלתיות מתבצעות באופן סדיר. המשרד להגנת הסביבה יכול להנפיק צו הפסקת פעילויות אם המצב סביבתי משפיע על הציבור או על העובדים. בעניין "הלל מדינה נגד משרד להגנת הסביבה" (1992), בית המשפט העליון קבע כי על המשרד חובה לפרסם בפומבי כל הנתונים על זיהום סביבתי, ומעסיקים חייבים לעמוד בדרישות אלה או לסגור את המפעל.

תקנות הפליטה לאוויר ובקרה על זיהום אוויר

תקנות הגנת הסביבה (בקרה על פליטת חומרים מזהמים לאוויר), התשמ"ט-1989, וכן תקנות הגנת הסביבה (בקרה על פליטת תרכובות אורגניות תנודות), התשס"ח-2008, קובעות מגבלות קשיחות על פליטת חומרים מזהמים. כל מפעל הפולט סוג מסוים של פליטות חייב להתקין מערכות סינון, משאבות ספיגה, או מנקה אוויר כדי להעלות את קרוב הפליטות לרמות המותרות בתקנות.

גם מעסיקים קטנים חייבים להיות עמוד במדד בקרה שנקבע לאחר התקנה. בעניין "עובדי מפעל ראשונים נגד בעל מפעל כימיקלים" (2014), בית הדין לעבודה קבע כי עובדות שנחשפו לפליטות עודפות בעבודה זכאיות לפיצוי בגין נזק לבריאות, אפילו אם בעל המפעל מתרים שיש לו היתר. החובה של המעסיק היא לספק מערכת בקרה שמונעת חשיפה, לא רק להחזיק בהיתר.

אחזקה רישומים וביקורות סביבתיות תקופתיות

סעיף 23 לחוק הגנת הסביבה קובע כי כל מפעל חייב לתחזוק מערכת רישום מלאה של כל הפעילויות הסביבתיות שלו - כמה זיהום הוא פולט, לאיפה הוא זורם, מהי עוצמתו וכו'. רשומות אלה חייבות להישמר למשך 6 שנים לפחות, וממשלתיים מושמעים רשאים לבדוק אותן בכל עת. בעסקים גדולים, חובה לעשות "ביקורת סביבתית" פעם ביוה - כלומר, בדיקה מקצועית של כל היבטי הסביבה של המפעל, וחובה לתקן ליקויים שנמצאו.

בעניין "שר להגנת הסביבה נגד חברת בניה בע"מ" (2009), בית המשפט המחוזי תל אביב קבע שמעסיק שלא שמר על רישומים על תקופה של 3 שנים - כמו שנדרש בתקנות - יכול להיקנס בסך 100,000 שקל וגם מתחייב בתיקון מלא של הליקויים.

היתר סביבתי - מתי זה נדרש וכיצד להשיג אותו

סעיף 4 לחוק הגנת הסביבה קובע שכל פעילות "שעלולה להזיק לסביבה" דורשת היתר מהמשרד להגנת הסביבה או מהמועצה הסביבתית המקומית. זה כולל מפעלי ייצור, תחנות דלק, אתרי בנייה, ומתקנים לטיפול בפסולת. תהליך קבלת היתר כולל הגשת בקשה מפורטת עם תיאור של הפעילות, הפליטות הצפויות, ומערכות הבקרה שהמפעל יתקין.

לאחר הגשת הבקשה, המשרד או המועצה מפרסמים אותה לציבור (30 יום לפחות) והציבור או גם ארגוני סביבה יכולים להציע הערות או התנגדות. בעניין "ועד התושבים נגד מתקן חדש" (2011), בית המשפט המחוזי קבע שאוכלוסיה שתושבת סמוך למתקן שהזיהום שלו עלול להשפיע עליהם זכאית להשתתף בהליך קבלת ההיתר והלחוץ על השר להגן להורות על תנאים נוספים.

דוחות זיהום ודיווח לרשויות וציבור

תקנות הגנת הסביבה (יצירת מאגר מידע על חומרים מסוכנים וטוקסיים), התשס"ה-2005, דורשות שמפעלים שיש להם מאגרים של חומרים מסוכנים (אם כי פחות מ-1 טון), יחשפו דיווח שנתי לציבור על כמויות החומרים וסיכונים אפשריים. זה מכונה "זכות הידיעה" (Right to Know Law), וציבור זכאי לדעת מה חברות מאחסנות בקרבתו.

כמו כן, סעיף 12 לחוק קובע שכל תאונה סביבתית (נזיפה כימית, זיהום מים, או פליטה בלתי מתוכננת) חייבת להיות מדווחת מיידית למשרד להגנת הסביבה וגם לרשויות מקומיות. אי דיווח יכול להביא לקנס של עד 500,000 שקל ואפילו להעמדה לדין פלילי של מנהלי החברה.

אחריות הנהלת חברה לדרישות סביבתיות

תקנות הגנת הסביבה (חלק פרטי בחברה בעבור הפרות של הגנת הסביבה), התשנ"ד-1994, קובעות שמנהלי חברה וגם בעלי המניות אחראים אישית על הפרות של חוק הגנת הסביבה. זה אומר שלא רק החברה עצמה יכולה להיקנס - גם יו"ר ד"הקבינט סביבתי" ובעל מניות שידע על ההפרה אך לא פעל לתקנו יכולים להיתבע באופן אישי.

בעניין "המדינה נגד מנהל מפעל" (2016), בית המשפט הפלילי קבע שמנהל שלא דאג לאישור ממשלתי לפעילות שיצרה זיהום, או שדיווח כוזב על רמות פליטות, יכול להיקנס עם עד 2 שנות כלא עבור כל הפרה, או עם קנס של 50,000 שקל לכל הפרה.

ערעור על החלטות משרד הגנת הסביבה

אם משרד הגנת הסביבה דוחה בקשה להיתר או מטיל תנאים קשיים מדי, ניתן לערער על ההחלטה בתוך 30 יום בכתב אל השר (סעיף 24 לחוק). הערעור יבדק על ידי רשם ציבורי שמינה השר, וגם אפשר ערעור נוסף לבית המשפט המנהלי. בעניין "חברת עיבוד פסולת נגד משרד הגנת הסביבה" (2012), בית המשפט המנהלי קבע שהמשרד חייב לנמק את החלטתו בצורה מדויקת ולא סתם לאמר "זה לא טוב מבחינה סביבתית".