חוק חופש המידע: כיצד לקבל מידע מרשויות

מה חוק חופש המידע מאפשר לכם לדרוש — ומאיזה גופים?

הרשות מסרבת לגלות מה קרה בתיק שלכם. העירייה לא ענתה. המשרד הממשלתי שלח תגובה עמומה. זה לא סוף הדרך. חוק חופש המידע, התשנ״ח-1998, נותן לכל אזרח ישראלי או תושב את הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית (סעיף 1) — ואם לא עונים בתוך 30 יום, או אם הסירוב אינו מבוסס על אחד הסייגים שבחוק, יש לכם עילה לעתירה מנהלית. הרשות אינה חופשית להחליט כרצונה — היא חייבת לנמק.

מאילו גופים? סעיף 2 לחוק מגדיר ״רשות ציבורית״, ובין היתר: הממשלה ומשרדי הממשלה ויחידות הסמך שלהם; לשכת נשיא המדינה; הכנסת; מבקר המדינה (למעט מידע שהגיע אליו לצורך הביקורת ובירור תלונות הציבור); ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (למעט המידע שבסעיף 79א לחוק הבחירות לכנסת); בתי משפט ובתי דין (למעט תוכנו של הליך משפטי); רשות מקומית וחברה עירונית; תאגיד שהוקם בחוק; חברה ממשלתית (למעט חברות ששר המשפטים קבע); מוסד להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת בתקציבו; וגופים נוספים ששר המשפטים קבע, כמו קופות החולים. ״תושב״ לעניין זה כולל גם תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל (סעיף 2).

שאלה על המקרה שלכם? כתבו בוואטסאפ · 050-431-3155

איך מגישים בקשה לקבלת מידע — ומה הזכאות שלכם לתגובה?

לפי סעיף 7 לחוק חופש המידע, בקשה לקבלת מידע מוגשת בכתב לממונה על חופש המידע ברשות, והמבקש אינו חייב לנמק אותה. לרוב הרשויות יש טופס מקוון, אך אפשר להגיש גם מכתב פשוט שמתאר את המידע המבוקש בפירוט סביר. הרשות חייבת להודיע למבקש על החלטתה ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה (סעיף 7(ב)). ראש הרשות או מי שהסמיך רשאי להאריך את התקופה ב-30 ימים נוספים במקרה הצורך, בהודעה מנומקת בכתב (סעיף 7(ב)), וראש הרשות רשאי, בשל היקפו או מורכבותו של המידע, להאריך אותה הארכה נוספת של עד 60 ימים, בהחלטה מנומקת (סעיף 7(ג)). אי-מתן החלטה במועדים האלה הוא ״העדר החלטה״, ואפשר לתקוף אותו בעתירה.

מתי הרשות יכולה לסרב — ומה לא נחשב סיבה לסירוב?

למרות הזכות הכללית לקבל מידע, סעיף 9 לחוק חופש המידע קובע רשימה של חריגים שבהם רשות ציבורית פטורה מחובת הגילוי, ובחלק מהמקרים אף אסור לה לגלות מידע. בין הקטגוריות המרכזיות: מידע שבגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה או בביטחון הציבור (סעיף 9(א)(1)); פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981 — למשל מידע רפואי, משפחתי או פיננסי על אדם אחר (סעיף 9(א)(3)); מידע שאין לגלותו על פי כל דין (סעיף 9(א)(4)); סוד מסחרי או מקצועי, או מידע שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מסחרי או כלכלי של אדם (סעיף 9(ב)(6)); מידע על שיטות עבודה ונהלים של רשות אכיפה, שגילויו עלול לפגוע בהליכי חקירה או משפט (סעיף 9(ב)(8)); ומידע על מדיניות בשלבי עיצוב או על דיונים פנימיים (סעיף 9(ב)(2) ו-(4)). את המידע שבסעיף 9(א) אסור למסור; את המידע שבסעיף 9(ב) הרשות אינה חייבת למסור. בית המשפט העליון הבהיר כי לפני סירוב על הרשות לבחון את מכלול השיקולים ולמצוא, בנסיבות הספציפיות של כל מקרה, את נקודת האיזון בין האינטרס בחיסוי לבין האינטרס בגילוי — ולא להישען על אינטרס כללי בלבד (עע״ם 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ׳ הוצאת עיתון הארץ, 19.1.2006).

בדיקת המידתיות: מתי בית המשפט יכול לחייב גילוי למרות החריגים?

כשרשות מסתמכת על סייג שבסעיף 9 כדי לסרב, עליה לבחון אם המידע המבוקש אכן נכנס לגדרו, בנסיבות הבקשה הקונקרטית — ולא די בהפניה כללית לסייג. סעיף 10 מחייב את הרשות לשקול, לפני סירוב, גם את עניינו של המבקש במידע, אם ציין אותו, ואת העניין הציבורי שבגילוי מטעמים של בריאות הציבור, בטיחותו או איכות הסביבה, וסעיף 11 מחייב אותה למסור את חלקי המידע שאינם חסויים ולהשמיט רק את החלק הרגיש. גם בבית המשפט: לפי סעיף 17(ד), על אף הוראות סעיף 9, בית המשפט רשאי להורות על מסירת המידע, כולו או חלקו ובתנאים שיקבע, אם לדעתו העניין הציבורי בגילוי עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה — ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין. לדוגמה, כשרשות טוענת שמידע על חריגה מתקציב הוא סוד מסחרי של ספק, בית המשפט עשוי להורות על גילוי המידע לאחר השחרת הפרטים המסחריים הרגישים, מפני שהאינטרס הציבורי בפיקוח על הוצאות ציבוריות גובר על הנזק המסחרי.

עתירה לבית המשפט: איך תוקפים סירוב

לפי סעיף 17 לחוק חופש המידע, החלטה של רשות ציבורית לדחות בקשה — במלואה או בחלקה — ניתנת לתקיפה בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים); אם הוצאה לגבי המידע תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, העתירה נדונה בבית המשפט העליון (סעיף 17(א)). לפי תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס״א-2000, את העתירה יש להגיש ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה נמסרה למבקש או נודעה לו. בעתירה על הרשות להציג את הנימוקים המשפטיים לסירובה, ובית המשפט רשאי לקבל לידיו את המידע שבמחלוקת ולעיין בו — למעט בעתירה על דחייה לפי סעיף 8 — ומטעמי סעיף 9 הוא רשאי לשמוע את טענות הרשות בדלתיים סגורות, שלא בנוכחות העותר (סעיף 17(ב)). על הרשות לבחון את נסיבות הבקשה הקונקרטית ולא להסתפק בטענה כללית, ובמידע שחלקו חסוי עליה לשקול מסירה חלקית, בהשמטות (סעיף 11). תוצאת העתירה עשויה להיות צו לגילוי מלא, גילוי חלקי (עם השחרת הקטעים הרגישים), או אישור הסירוב.

טקטיקות עיכוב נפוצות — ומה החוק אומר עליהן

מרגע קבלת הבקשה, חלק מהרשויות נוקטות טקטיקות שמעכבות את התהליך: בקשות הבהרה חוזרות, טענה שאיתור המידע דורש משאבים רבים כדי להצדיק הארכה, או תשובה חלקית ממש ביום ה-30 בתקווה שהמבקש יוותר. חשוב להכיר את הגבולות: סעיף 8(1) לחוק אכן מאפשר לרשות לדחות בקשה כשהטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה — אבל זו טענה שהרשות צריכה לבסס ולנמק, וכל דחייה נמסרת בהודעה בכתב המפרטת את נימוקיה (סעיף 7(ו)). הארכות אפשריות רק במסגרת סעיף 7 ובהודעה מנומקת למבקש. בקשה מנוסחת היטב — ממוקדת, מוגבלת בזמן ובסוג המסמכים — מקשה על הרשות להסתתר מאחורי טענת המשאבים.