חוזים בינלאומיים: דין חל, סמכות שיפוט, CISG ומה שחייב להיות כתוב

עמוד השירות: עורך דין חוזים מסחריים: ניסוח, בדיקה ואכיפה.

מה מייחד חוזה בינלאומי?

כשחברה ישראלית חותמת עם ספק גרמני, יצרן וייטנאמי או לקוח אמריקאי, נוספת שאלה שאיש אינו שואל בחוזה מקומי: לפי איזה דין יפורש ההסכם, ומי ידון בו אם תפרוץ מחלוקת? מערכות משפט שונות אינן מסכימות ביניהן על יסודות — מה נחשב הפרה יסודית, אילו פיצויים נפסקים, כמה זמן יש להגיש תביעה, ואפילו אם חובת תום הלב חלה במשא ומתן. בלי תיאום מראש, כל מחלוקת מתחילה בוויכוח מקדמי יקר על ״איפה״ ו״לפי מה״, עוד לפני שמגיעים לגוף העניין.

ארבעת הסעיפים שמונעים את הוויכוח הזה — דין חל, פורום, שפה ומטבע — קצרים מאוד, ורוב הסכסוכים הבינלאומיים שמגיעים לעורכי דין נובעים מכך שאחד מהם חסר או מנוסח ברישול. העקרונות הכלליים של ניסוח חוזים מסחריים מרוכזים במדריך לחוזים מסחריים.

שאלה על המקרה שלכם? כתבו בוואטסאפ · 050-431-3155

בחירת הדין החל (Choice of Law)

הדין הישראלי מכבד, ככלל, את חופש הצדדים לבחור את הדין שיחול על חוזה בינלאומי. סעיף דין חל טיפוסי: ״חוזה זה יפורש ויוסדר לפי דיני מדינת ישראל, בלא הוראות ברירת הדין שבהם״. הדין הנבחר קובע כיצד יפורשו מונחים עמומים, אילו חובות חלות גם בלי שנכתבו (למשל תום לב), אילו סעדים זמינים ומהי תקופת ההתיישנות.

הבחירה היא עסקית: דין ישראלי כשהצד הישראלי חזק במשא ומתן ורוצה משפט שהוא מכיר; דין אנגלי או דין מדינת ניו יורק כשנדרשת ניטרליות מוכרת לשני הצדדים, בעיקר מול צדדים אמריקאיים או אירופיים. חשוב להבין שדין חל ופורום אינם חייבים להיות זהים — בוררות בלונדון לפי דין ישראלי היא שילוב אפשרי — אבל שילוב כזה מייקר את ההליך, כי הבורר יזדקק לחוות דעת על הדין הזר.

CISG: הדין שחל גם כשלא ביקשתם

ישראל הצטרפה לאמנת האו״ם בדבר חוזים למכר טובין בין-לאומי (CISG, אמנת וינה 1980) ב-22.1.2002, והאמנה נכנסה לתוקף לגביה ב-1.2.2003; היא קיבלה מעמד של חוק ישראלי בחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש״ס-1999. המשמעות: חוזה מכר טובין בין עסק ישראלי לעסק ממדינה אחרת החברה באמנה (97 מדינות, ובהן ארצות הברית, גרמניה, סין וצרפת) כפוף אוטומטית לכללי האמנה — גיבוש החוזה, חובות המוכר והקונה, אי-התאמה, ביטול ופיצויים — אלא אם הצדדים הוציאו אותה במפורש. סעיף 3 לחוק מרחיב את התחולה: לפי הדין הישראלי האמנה חלה גם על חוזה שצד לו עסק ממדינה שאינה צד לאמנה. האמנה אינה חלה, בין היתר, על מכר לצרכן, על מכירות פומביות, על ניירות ערך ועל כלי שיט וכלי טיס.

כללי האמנה שונים בכמה נקודות מחוק המכר הישראלי — למשל בחובת הקונה להודיע על אי-התאמה בתוך זמן סביר ולכל המאוחר בתוך שנתיים ממסירת הטובין, ובדרישה שההודעה תפרט את מהות אי-ההתאמה. מי שרוצה שיחול דין מקומי מוכר צריך לכתוב זאת: ״הצדדים מוציאים במפורש את תחולת אמנת האו״ם בדבר חוזים למכר טובין בין-לאומי״. סעיף דין חל שאומר ״דיני מדינת ישראל״ בלבד עשוי שלא להספיק — כי האמנה היא חלק מדיני ישראל. דיוק כזה בנוסח הוא עיקר העבודה בליווי משפטי בחוזים מסחריים מול צד זר.

סמכות שיפוט: בית משפט או בוררות?

בתי משפט של מדינה מסוימת. תניית שיפוט ייחודית לבתי המשפט בישראל מקנה ודאות, אך פסק דין ישראלי צריך להיאכף במדינה שבה נמצאים נכסי הצד השני — וההפך: פסק דין זר נאכף בישראל רק לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי״ח-1958, שדורש בין היתר שבית המשפט הזר היה מוסמך לפי דיניו, שהפסק סופי ובר-ביצוע במדינתו, שאינו סותר את תקנת הציבור — ושמתקיימת הדדיות באכיפת פסקי דין ישראליים באותה מדינה. גם תביעה בישראל נגד נתבע זר מחייבת המצאה מחוץ לתחום, שאפשרית רק באחת העילות שבתקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018 — למשל חוזה שנעשה או הופר בישראל, או חוזה שחלים עליו דיני ישראל — ובהחלטת בית המשפט על דרך ההמצאה (תקנה 167); הנתבע רשאי לכפור בסמכות או לטעון שישראל אינה הפורום הנאות (תקנה 168).

בוררות בינלאומית. פסק בוררות זר נאכף בישראל לפי חוק הבוררות, התשכ״ח-1968 והתקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ), תשל״ח-1978 — ואמנת ניו יורק משנת 1958, שישראל אשררה ב-1959, מחייבת כיום 172 מדינות לאכוף פסקי בוררות זרים. זה היתרון המכריע של בוררות בחוזים בינלאומיים: אכיפה כמעט בכל מקום, לצד סודיות ובחירת בורר בעל מומחיות. החסרונות: עלות גבוהה במוסדות הגדולים, וערעור מוגבל מאוד. המוסדות הנפוצים הם ICC (פריז), LCIA (לונדון) ו-SIAC (סינגפור). על הדין הישראלי בבוררות בינלאומית — ראו בוררות בינלאומית: מה באמת חל בישראל, ועל אכיפת פסק בורר — אכיפת פסק בורר.

סעיף בוררות תקין מציין לפחות: מוסד הבוררות וכללי הבוררות שלו, מספר הבוררים, שפת ההליך ומקום מושב הבוררות (Seat). המושב קובע איזה דין מקומי חל על ניהול הבוררות עצמה ואיזה בית משפט מפקח עליה — וזו בחירה שונה מדין החוזה.

מטבע וסיכון שער

חוזה שקובע תשלום בדולרים לחברה שכל הוצאותיה בשקלים חשוף לשינויי שער. דוגמה מספרית (להמחשה): עסקה של 100,000 דולר נחתמה כשהשער היה 3.70 ₪ לדולר — שווי של 370,000 ₪. אם עד מועד התשלום השער ירד ל-3.40 ₪, החברה תקבל 340,000 ₪ — 30,000 ₪ פחות, בלי שאיש הפר את החוזה. שלוש דרכים להתמודד: לקבוע מטבע חוזה שמתאים למבנה ההוצאות; לכלול סעיף התאמת מחיר אם השער חורג מטווח מוסכם; או לגדר את הסיכון מחוץ לחוזה, בעסקת אקדמה (Forward) מול הבנק. בכל מקרה יש לקבוע מפורשות מי נושא בעמלות ההמרה וההעברה.

שפה ותרגום

כשהחוזה נחתם בשתי שפות, יש לקבוע איזו גרסה גוברת בסתירה (Governing Language) ולוודא שהתרגום נעשה בידי מתרגם משפטי. מונחים כמו best efforts, material breach או reasonable מתפרשים באופן שונה בשיטות משפט שונות; עדיף להגדיר אותם בחוזה במקום להסתמך על משמעותם ה״מקובלת״. אם הצד השני יידרש להציג את החוזה לרשויות במדינתו — ודאו שגרסת השפה המקומית מדויקת, כי היא זו שתקרא שם.

Incoterms: מי נושא בסיכון ובעלות ההובלה

Incoterms הם כללים אחידים של לשכת המסחר הבינלאומית (ICC) שמגדירים, בעסקאות טובין, מי מארגן ומשלם את ההובלה והביטוח ומאיזה רגע עובר סיכון האובדן מהמוכר לקונה. הגרסה הנוכחית היא Incoterms 2020. הנפוצים: EXW — הקונה אוסף מחצרי המוכר ונושא בכל הסיכון מרגע זה; FOB — המוכר אחראי עד שהטובין על סיפון האונייה בנמל היצוא; CIF — המוכר משלם הובלה וביטוח עד נמל היעד, אך הסיכון עובר לקונה כבר בהעמסה; DDP — המוכר אחראי עד דלת הקונה כולל מכס ומסים. הכללים אינם חוק אלא תנאים חוזיים, ולכן יש לציין בחוזה את המונח, את המקום ואת הגרסה (למשל ״FOB Haifa, Incoterms 2020״).

כוח עליון (Force Majeure) בחוזה בינלאומי

בחוקי החוזים הישראליים אין הגדרה כללית של ״כוח עליון״; ההגנה הקרובה היא דוקטרינת הסיכול שבסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל״א-1970, שמפורשת בצמצום. במערכות משפט אחרות המושג קיים בחוק או שאינו קיים כלל, ולכן בחוזה בינלאומי אין להסתמך על ברירת המחדל של אף דין — כותבים סעיף. סעיף Force Majeure מקצועי כולל: רשימה לא ממצה של אירועים (מלחמה, מגפה, אסון טבע, צו ממשלתי, סנקציות); חובת הודעה בכתב בתוך ימים ספורים; חובת מזעור נזק; השעיית ההתחייבויות (לא ביטולן) כל עוד האירוע נמשך; וזכות ביטול לכל צד אם האירוע נמשך מעבר לתקופה מוסכמת. הדין הישראלי בנושא מוסבר במאמר על סיכול חוזה.

חמש טעויות נפוצות בחוזים בינלאומיים

1. סעיף שיפוט ישראלי בלי לחשוב על אכיפה. פסק דין ישראלי נגד צד זר ללא נכסים בישראל שווה רק כמה שניתן לאכוף אותו במדינתו; לעיתים בוררות עדיפה.
2. לא להתייחס ל-CISG. מי שלא הוציא את האמנה במפורש — כפוף לה.
3. מונחים באנגלית בלי הגדרות. ״best efforts״ בלי הגדרה הוא הזמנה לסכסוך.
4. אין סעיף מטבע ושער. תנודה של 10% בשער יכולה למחוק את הרווח.
5. תבנית מהאינטרנט. חוזה שנכתב לדין אחר עלול לכלול סעדים או מנגנונים שאינם קיימים בדין שנבחר.

לפני חתימה כדאי לבדוק שלושה דברים נוספים: האם למדינת הצד השני יש אמנה עם ישראל לאכיפת פסקי דין; האם הצד השני או מדינתו מופיעים ברשימות סנקציות; ומה דורש הדין במדינתו לתוקף החוזה (למשל רישום או אישור רגולטורי). במסחר אלקטרוני חוצה גבולות מתווספים לכך דיני הצרכנות והפרטיות של מדינת הלקוח. מדריכים נוספים — במרכז המידע לחוזים מסחריים.

שאלות נפוצות

מה קורה אם החוזה הבינלאומי שותק לגבי הדין החל?

בית המשפט או הבורר יקבעו את הדין לפי כללי ברירת הדין של הפורום — בדרך כלל דין המדינה שלחוזה יש אליה הזיקה ההדוקה ביותר. במכר טובין בין עסקים ממדינות החברות באמנת CISG, האמנה תחול אוטומטית. התוצאה אינה ודאית, ולכן כותבים סעיף דין חל.

האם פסק דין ישראלי ניתן לאכיפה בחו״ל?

תלוי בדין המדינה שבה נמצאים נכסי הנתבע ובקיומה של אמנה. לעומת זאת פסק בוררות נאכף ב-172 מדינות לפי אמנת ניו יורק — ולכן בחוזים עם צד זר ללא נכסים בישראל, בוררות היא לרוב הבחירה הבטוחה יותר.

איך מוציאים את אמנת CISG מהחוזה?

בסעיף מפורש, למשל: ״הצדדים מוציאים במפורש את תחולת אמנת האו״ם בדבר חוזים למכר טובין בין-לאומי (CISG)״. אזכור כללי של ״דיני מדינת ישראל״ עלול שלא להספיק, כי האמנה היא חלק מהדין הישראלי מכוח חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש״ס-1999.