חוקי יסוד בישראל: זכויות אדם ואזרח

מה המשמעות המשפטית של כך שלישראל אין חוקה?

לישראל אין חוקה. זה לא סוד — זה עובדה ידועה שרבים לא ממש מבינים את המשמעות שלה. ללא חוקה, הכנסת יכולה (תאורטית) לחוקק כל חוק שתרצה. מה שמגביל אותה הם חוקי היסוד — ובפרט חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. בית המשפט העליון קבע, בע״א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע״מ נ׳ מגדל כפר שיתופי, פ״ד מט(4) 221 (1995), שחוק רגיל הפוגע בזכות המוגנת בחוקי יסוד אלה שלא לפי פסקת ההגבלה — ניתן לפוסלו. זה המודל הישראלי לחוקה.

חוקי היסוד נחשבים לחקיקה בעלת מעמד עדיף על חוקים רגילים, אך דרישות השינוי שלהם שונות: חוק יסוד: חופש העיסוק ניתן לשינוי רק בחוק יסוד שנתקבל ברוב חברי הכנסת (סעיף 7), ואילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו קובע רוב מיוחד לשינויו, אלא מגן מפני שינוי בתקנות שעת חירום (סעיף 12). חוקי היסוד הרלבנטיים לזכויות אדם הם שניים עיקריים: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), וחוק יסוד: חופש העיסוק (1994). מתוכם נגזרות רוב הזכויות שבתי המשפט מגנים עליהן.

שאלה על המקרה שלכם? כתבו בוואטסאפ · 050-431-3155

מה מגן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ״ב-1992, הוא עמוד השדרה של הגנת זכויות האדם בישראל. סעיף 2 קובע: ״אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם״, וסעיף 5 מוסיף: ״אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת״. הנוסח פתוח — ובית המשפט העליון מילא אותו בפרשנות נרחבת לאורך השנים.

חוק היסוד מונה במפורש את הזכות לחיים, לשלמות הגוף ולכבוד, את הזכות לקניין, את הזכות לחירות אישית (לא להיות עצור שלא כדין), את חופש היציאה מישראל ואת זכות הכניסה אליה לאזרחי המדינה, ואת הזכות לפרטיות (סעיפים 2–7). חופש הביטוי — אף שאינו מופיע במפורש — נגזר גם הוא מחוק יסוד זה לפי פסיקת בית המשפט העליון (ראו בג״ץ 10203/03 ״המפקד הלאומי״ בע״מ נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד סב(4) 715).

אך הזכויות אינן מוחלטות. סעיף 8 לחוק מאפשר להגבילן — אך רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כזה מכוח הסמכה מפורשת בו (פסקת ההגבלה). כלל המידתיות הוא אמת המידה המרכזית שבה בוחנים בתי המשפט בישראל כל פגיעה בזכויות יסוד.

עד כמה חופש הביטוי מוגן בדין הישראלי?

חופש הביטוי אינו רשום במפורש בחוק יסוד, אבל בית המשפט העליון פסק שחופש הביטוי הפוליטי הוא חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם (בג״ץ 10203/03 ״המפקד הלאומי״ בע״מ נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד סב(4) 715). המשמעות: המדינה לא יכולה להגביל ביטוי ללא עילה משפטית מוצדקת.

עם זאת, יש גבולות מוכרים. ביטוי שיש בו סכנה ממשית לביטחון המדינה, הסתה לאלימות, או לשון הרע — מוגבל. פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לבזותו הוא לשון הרע, והוא עוולה אזרחית גם כשהוא נכון — אמת הפרסום מגינה רק אם היה בו עניין ציבורי (חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965, סעיפים 1, 7 ו-14). ביטוי מסחרי (פרסומות, תוויות) כפוף לחוקים ספציפיים. השאלה בכל מקרה היא: האם ההגבלה עומדת במבחן המידתיות?

מה רשויות המדינה רשאיות לדעת על אדם לפי חוק הגנת הפרטיות?

זכות הפרטיות מוגנת הן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ״א-1981. החוק אוסר על כל אדם — גוף ממשלתי או פרטי — לפגוע בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו (סעיף 1), ומונה את סוגי הפגיעה, ובהם שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם שלא למטרה שלשמה נמסרה (סעיף 2). לגופים ציבוריים נקבע הסדר מיוחד: מסירת מידע אישי מאת גוף ציבורי אסורה, אלא בהסכמה או בחריגים שבחוק (סעיפים 23ב–23ג).

בעידן הדיגיטלי, הזכות לפרטיות הפכה לנושא בוער: גישה ללא צו שיפוטי לנתוני תקשורת, מעקב ממשלתי, שיתוף מידע בין גופים ממשלתיים — כל אלה נבחנים בפסיקה ובחקיקה שמתפתחת בהתאם. אם גוף ממשלתי חשף מידע אישי שלכם שלא כדין, הדבר עשוי להיות פגיעה בפרטיות — שהיא עוולה אזרחית (סעיף 4).

שוויון ואיסור הפליה

על אף שאין הוראת שוויון מפורשת בחוקי היסוד, בית המשפט העליון פסק שעקרון השוויון נגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו בג״ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ׳ הכנסת). גוף ציבורי לא יכול להפלות אדם על בסיס מוצא, דת, מין, נטיית מין או מוגבלות — ואם הפלה, פתוחה דרך לעתירה או לתביעה.

חקיקה ייעודית מחזקת הגנה זו: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח-1998, מחייב מעסיקים לבצע התאמות לעובד עם מוגבלות, כל עוד אינן מטילות נטל כבד מדי (סעיף 8), ומחייב את מי שאחראי למקום ציבורי או לשירות ציבורי לבצע ״התאמות נגישות״ (פרק ה׳1). חוקי שוויון בתעסוקה אוסרים על הפליה בקבלה לעבודה ובתנאי העסקה. חובת ההתאמות ואיסורי ההפליה בעבודה אינם חלים על מי שמעסיק פחות משישה עובדים (סעיף 21(ג) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וסעיף 13(א) לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות).

עתירה לבג״ץ — מתי ואיך?

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג״ץ), דן בעתירות נגד רשויות וגופים ציבוריים בעניינים שאינם בסמכותו של בית משפט אחר (סעיף 15(ג)–(ד) לחוק יסוד: השפיטה); עתירות בעניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים — למשל חופש המידע ורישוי עסקים — מוגשות לבית המשפט לעניינים מינהליים. כל אדם שנפגע מהחלטה של גוף ציבורי — רשות מקומית, משרד ממשלתי, בית סוהר, גוף ציבורי מוכר — יכול לעתור.

בג״ץ בוחן: האם הגוף פעל בסמכות? האם ההחלטה סבירה? האם היא פוגעת בזכות יסוד ללא הצדקה מידתית? עתירה שמתקבלת יכולה להוביל לביטול ההחלטה או לצו המורה לרשות לעשות מעשה או להימנע ממנו (סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה); סמכויות בג״ץ הן לתת צווים, ולפיצוי כספי יש להגיש תביעה אזרחית. אלו לא מסלולים פשוטים — אבל לא בלתי אפשריים, ובוודאי לא שמורים רק לארגונים גדולים.

איך מגישים? לפי תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ״ד-1984, העתירה מפרטת את פרטי העותר ואת הנימוקים שבעובדה ושבחוק, ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת לתקנות (תקנה 2), כוללת מען להמצאה בתחומי המדינה (תקנה 3) ונתמכת בתצהיר (תקנה 4). העתירה מובאת לפני שופט של בית המשפט העליון, שרשאי ליתן את הצו, להזמין את העותר או להעביר את העתירה להרכב של שלושה; ההרכב רשאי לדחות עתירה שאינה מראה על פניה עילה, בלי להזמין את העותר (תקנה 5). דחה בית המשפט את העתירה בלי להזמין את המשיב, הוא רשאי להטיל על העותר הוצאות לטובת המדינה (תקנה 6).

זכויות יסוד לאנשים שאינם אזרחים

זכויות האדם היסודיות — כבוד, חירות, שלמות הגוף — חלות על כל אדם הנמצא בתחום שיפוט ישראלי, לא רק על אזרחים. לעומת זאת, הזכות לבחור לכנסת ולהיבחר אליה שמורה לאזרחים (סעיפים 5–6 לחוק יסוד: הכנסת), אבל בבחירות לרשות המקומית רשאי להצביע גם תושב הרשות שאינו אזרח (חוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ״ה-1965). תושב קבע נמצא בתווך — יש לו זכויות סוציאליות ניכרות, אבל לא את מלוא הזכויות האזרחיות.